ביום רביעי האחרון הילדים נכנסו סוף סוף למסגרות 🙂 גיא הולך לגן ישראלי דובר עברית בשכונה שלנו וגילי נכנסה לבית ספר ציבורי בשכונה, לא מאמינה שהיא בכתה א׳ 🙂 פתאום ברגע אחד היא גדלה לה והתבגרה ממש. בחופש הארוך שהיה לנו, לא הייתי לגמרי בטוחה שהיא מוכנה לכתה א׳ עדיין, אבל היא הפתיעה אותי נורא ונראה שההכנה שעשינו כל החופש הניבה פירות והיא לגמרי מוכנה לבית ספר 🙂 מקווה שתהיה לה שנה מוצלחת, מלאת חברים וכיף.
גם גיא נהנה בגן שלו, הוא בעיקר אוהב לצאת החוצה לגינה, לשחק במתקנים 🙂 אני מקווה שהוא ימצא חברים בגן ושתהיה לו שנה נהדרת 🙂
כיוון שגיא הולך לגן רק 3 ימים בשבוע, יש לי יומיים (לא רצופים) של זמן איכות איתו לבד (ובכל יום כשהוא כן הולך לגן – שזה יום כן יום לא, יש לנו זמן איכות של כשעתיים וחצי, עד שגילי מסיימת בית ספר). אז ביום חמישי לקחתי אותו למוזיאון הילדים, הוא יכול לשחק שם שעות וכמובן לא רוצה לחזור הביתה כשמגיע הזמן. זה שונה לגמרי, לקחת ילד אחד לבלות במקום שניים, כל ההתנהלות קלה יותר כי לא צריך להתחשב במה השני רוצה \ צריך ויש פחות מריבות וחיכוכים. מצד שני – כשהם יחד יש להם יותר עניין והם משחקים אחד עם השניה וזקוקים לי פחות. אני צריכה לעשות גם לגילי יום כיף לבד עם אמא, שתינו זקוקות לזה, לא עשינו זאת המון זמן.
ביום שישי הוזמנו לבית חב״ד השכונתי לארוחת ערב חגיגית שכללה בתחילתה תפילה ארוכה והמון אנשים חדשים שלא פגשנו קודם. החברה היתה נעימה, האוכל היה טעים והיה כיף סה״כ. לילדים היה נורא קשה להחזיק עד מאוחר, אז ברחנו בסביבות 22:00 לפני הקינוח. נראה לי שנעשה הפסקה מארוחות שישי בבית חב״ד, לפחות עד החורף כשיחשיך מוקדם יותר, כי הארוחה נמשכת עד שעות מאוד מאוחרות ולילדים זה קשה ממש עם שגרת השינה החדשה (קמים מוקדם לגן ובית ספר והולכים לישון לפני 21:00). וגם כי קיבלתי קצת יותר מדיי דת לוריד, צריך למנן קצת.
בשבת פגשנו את השכנים לשעבר שלנו בגן הפסלים, הנוף על מפרץ אליוט מהגן מקסים ממש, היה יום נהדר עם מזג אויר מושלם, הילדים נהנו משפע המשחקים שחיכו רק להם (ולעוד משפחה שהיתה שם כשהגענו, אבל הלכה די מהר). וכשנעשינו רעבים, החלטנו לדגום מסעדה ויאטנאמית לארוחת צהריים, המנות שהזמנו היו ענקיות וטעימות ממש וחזרנו הביתה שבעים ומרוצים. חוץ מגיא – שאמר שהוא רעב 10 דק׳ אחרי שיצאנו מהמסעדה. (אבל הוא אומר שהוא רעב גם כשהוא סתם רוצה משהו טעים, אז הוא בטח היה רעב רק לקינוח). את המשך השבת בילינו בבטלה בבית, לא היה לנו כח לצאת אפילו לגינה.
ביום ראשון יצאנו מהבית בצהריים, לא התארגנו מראש, מרחנו את הזמן והייתי צריכה לשלוח את טל לסופר כי לא היה אוכל לצהריים, אז אחרי שטל חזר מהסופר הכנתי ארוחת צהריים זריזה ויצאנו לדרך. ניסינו לקצר את הדרך ע״י נסיעה באוטובוס אחד במקום בשניים, אז הלכנו עד לכביש הראשי – הליכה של כ- 15 דק׳ למבוגרים שהתארכה לבערך כפול מהזמן, כי ככה זה עם ילדים קטנים 🙂 בגרמי המדרגות האחרונים שיורדים מההר היה לגיא קשה נורא, אז נאלצתי להרים אותו כדי שגם לי יהיה קשה נורא 🙂 הגענו לגן החיות וגילי רצתה לרוץ ישר למשחקיה הסגורה, אז הלכנו. היינו שם כשעתיים אבל בקושי נכנסו פנימה ולא יצא לנו לבקר את החיות האהובות, לפחות יצאנו מהבית 🙂
הבוקר, בזמן שגיא וגילי היו במסגרות והיו לי כ-3 שעות לעצמי (אחרי שקפצתי לבית חב״ד לאסוף את הבקבוק של גיא שנשכח שם בשישי + קפיצה קטנה לסופר כי הוא בדרך ותמיד צריך משהו), התקשרתי למרפאה כדי לקבוע לי תור לרופאה מקצועית, וואו – זה היה קשה! בזבזתי מעל שעה מהחיים שלי, בהמתנה בטלפון לנציגי שירות מכל מיני מרפאות כדי למצוא רופאה בתאריך קרוב מספיק באזור שלנו (בשכונה אחרת, אבל לא מאוד רחוקה). אמנם הרופאים שייכים לאותה רשת, אבל הם עובדים כאן בצורה מאוד עקומה, אין מערכת לקביעת תורים באינטרנט והכל נעשה בטלפון. נציגת השירות איתה דיברתי (שהיתה מאוד נחמדה ועשתה הכל כדי לעזור לי) התקשרה למס׳ מרפאות כדי למצוא לי את התור הכי קרוב שאפשר. מה קורה כאן? ככה זה באמריקה?! כנראה שלא שמעו כאן על אינטרנט ועל מערכת ממוחשבת לקביעת תורים. זה שירות קביעת התורים הכי איטי שנתקלתי בו בחיי, ממש מקווה שהם ישפרו את זה. אולי אנחנו צריכים בכלל לחפש רשת מרפאות אחרת. הוספתי לי לרשימת הגעגעועים: מערכת קביעת תורים של כללית באינטרנט.
נדודי שינה בסיאטל 