זה שיר פרידה…

אני לא כל כך טובה בפרידות. עד כדי כך לא טובה, שהרבה פעמים אני פשוט הולכת בלי להודיע מראש או לומר שלום. עברו כמעט 4 חודשים מאז שעזבנו את סיאטל וחזרנו לישראל ורק עכשיו מצאתי את האומץ להפרד כאן מהעיר היפה והנפלאה הזו, שהיתה לי בית למשך 5.5 שנים.

היה לי טוב, היה לי קשה, היה לי רע והיה לי נפלא. כל כך הרבה דברים קרו בשנים שגרתי בעיר והגעגועים לאנשים, טעמים ומקומות קיימים וישארו איתי עוד הרבה זמן. ברגע זה למשל, אני מתגעגעת לשלג (שפקד את העיר בימים האחרונים) ולהסקה המרכזית + מים רותחים במקלחת בכל שעה של היום ללא צורך להדליק דוד. ובכל יום מחדש, אני מתגעגעת לחיים הנוחים שהיו לנו שם, אבל לא מצטערת שבחרנו לעזוב. העיר הזו תמיד תהיה חלק ממני וכנראה שלנצח אהיה חצויה. אולי יום אחד נחליט לארוז את עצמנו שוב ולעבור למדינה אחרת (כי קשה להגמל מחיידק הנדודים), אבל זו ככל הנראה לא תהיה מדינה בארה״ב.

אני מודה על כל החוויות שצברתי ועל כל השיעורים שלמדתי בדרך. על כל המקומות היפים שהספקתי לבקר בהם ועל אלה שאולי אבקר בהם בעתיד. ועל הקוראים שלי שחזרו שוב ושוב כדי לקרוא על מעלליי ברחבי וושינגטון וארה״ב. היו שלום ותודה על הכל. אולי יום אחד עוד נפגש, אם לא בסיאטל – אז בת״א.