להרים היפים באולימפיק פנניסולה (שרואים מכמה חלונות בבית שפונים מערבה) רצינו להגיע מזמן, אבל תמיד קרה משהו שמנע מאיתנו לצאת לדרך. (פעם אחת ביטלנו טיול עם דורין ודב – געגועים – ובפעם השניה היו שריפות קיץ באזור הפארק). ביום חמישי האחרון החלטנו שדי להיות בבית, עבר כמעט חודש מאז שחזרנו מהטיול לקליפורניה והגיע הזמן לזוז. הזמנתי מלון לשני לילות מעכשיו למחר ויצאנו לדרך ביום שישי.
התחנה הראשונה בטיול: גן חיות בסגנון ספארי בלי לצאת מהאוטו. החיות ב Olympic Game Farm שעשעו אותנו במשך כשעה וחצי והיו סיפתח מעולה לטיול מוצלח.
שיחקנו עם הלמה תופסת חלונות, טל נורא רצה שהיא תתן לי לק. נראה לי שכל יושבי הרכבים סביבנו שמעו את הצעקות שלי מבעד לחלון הסגור שנפתח ממש מעט בסופו של דבר. הלמה לא התרשמה. היה משעשע מאוד.
אחרי החווה נסענו ל Dungeness Recreation Area להייק קצר וחביב עם נוף למפרץ + ירידה לחוף. הרוח היתה חזקה מדיי אז ויתרנו על טיול בחוף עצמו ובכל מקרה כבר הגיע הזמן לנסוע למלון בפורט אנג׳לס, לאכול ארוחת ערב ולהתכונן לשינה.
בשבת בבוקר התעוררנו מוקדם יחסית, אבל זה לא מנע מאיתנו למרוח את הזמן בבוקר ולצאת לטייל בשעה 10:30 אחרי ארוחת בוקר והכנת נשנושים לצהריים בטיול. ניצלנו היטב את כרטיס הפארקים הלאומיים שגילי קיבלה בתחילת שנת הלימודים כשנכנסנו איתו לפארק בלי צורך לשלם, נותרו לנו רק 3 ימים עד לתאריך התפוגה שלו.
ל Hurricane Hill הגענו אחרי כ-40 דקות נסיעה. הדרך במעלה ההר היתה מדהימה והנופים היו עוצרי נשימה. כשהגענו לתחילת המסלול היה אפילו יפה יותר. המסלול מסודר מאוד עם אספלט לכל אורכו – מעולה לעגלות.
הטיפוס על ההר היה קל יחסית, אבל זה לא מנע מגילי להתלונן המון ולהתבכיין רוב הדרך שהיא לא רוצה להיות שם. לגיא היה קצת קשה ללכת ונאלצנו לעצור למנוחה לא מעט, אבל הוא לפחות לא התלונן. בסופו של דבר צלחנו את כל המסלול עד למעלה למרות הבכי והנהי של גילי. כשהגענו למעלה היא חזרה להיות ילדה שמחה וצוחקת, אולי גם לה הנוף עשה טוב בכל זאת. וגם האיילה החמודה שפגשנו על ראש ההר.
הדרך חזרה עברה הרבה יותר בקלות. גילי שמחה לרדת במקום לטפס ומצב הרוח שלה השתפר פלאים. ניסיתי ללמד את הילדים לשיר שירי טיולים בעברית אבל הם סרבו, אז במקום שרתי עם גילי את 99Bottles of beer on the wall. מההתחלה עד הסוף. בחלקים מהדרך אמריקאים צעירים הצטרפו אלינו לריקוד ושירה. היה משעשע.
אחרי הטיול חזרנו למלון די מהר כי היינו עייפים וכי גילי היתה מוזמנת ליום הולדת לניקולס בזום. אמנם מעצבן שעושים עכשיו ימי הולדת בזום ולא באמת, אבל ככה לפחות היא יכלה להשתתף למרות שהיינו רחוקים מסיאטל – ללכת בלי ולהרגיש טיפה עם. ממש טיפה.
מחוץ למלון היתה מסעדה חביבה שסיפקה לנו ארוחת ערב נחמדה (אותה אכלנו בחדר במקום לשבת עם כולם במסעדה), כך שלא היינו צריכים לזוז יותר מדיי, דבר שעזר מאוד למצבנו העייף.
ביום ראשון בבוקר החלטנו לנסוע לקצה הכי צפון מערבי של וושינגטון. נרגשים יצאנו לדרך רק כדי לגלות שעתיים נסיעה (נוראית) אחרי שהאזור סגור למבקרים ונאלצנו לחזור כלעומת שבאנו. הבאסה היתה ענקית לפחות כמו הבחילה וכאב הראש שלי מהדרך. קיווינו מאוד לראות את האוקיינוס מוושינגטון אבל זה לא התאפשר.
הדרך לפולסבו היתה ארוכה. מאוד. אחרי 5 שעות נסיעה (ברובן – סתם) + עצירה לאוכל בדרך, הגענו לעיירה נורווגית מקסימה וציורית. טיילנו בעיירה מעט, קנינו הרבה שוקולד, ישבנו לנוח מול המרינה וחזרנו לאוטו בפעם האחרונה כדי להגיע הביתה סוף סוף. בכניסה לעיר בנו שכונה חדשה וחמודה וקראו לה ״ארנדל״ זה שעשע אותנו מאוד.
באזור המרינה היה זמר עם גיטרה שהופיע מול קבוצה קטנה של תיירים במסכות. לרגע הרגשנו שגרה שוב. אבל רק לרגע.
הדרך הביתה מפולסבו היתה קצרה יחסית (שעה וחצי) ושמחנו מאוד לחזור אחרי יום מתיש בדרכים.
אוטוטו מתחיל בית ספר שוב, בהמשך לסוף השנה שעברה – גם הלימודים הפעם יהיו מול מחשב וזה מבאס מאוד. אבל כנראה שעדיף בהתחשב בכך שהקורונה עדיין איתנו. שרק נהיה בריאים.
נדודי שינה בסיאטל 