אחרי החזרה מניו יורק לסיאטל שאר השבוע עבר רגוע. הילדים חזרו לשחות וגילי חזרה להחליק על הקרח כרגיל. הקניה השבועית בקוסקו (לפני שבוע) היתה סיוט. אחרי שהודיעו בתקשורת על מת ראשון ממחלת הקורונה באיזור סיאטל, כולם נסעו להצטייד בקוסקו. בהתחלה חשבנו להסתובב ולחזור הביתה (שמענו על העניין באיחור ולא ידענו על ההיסטריה בחנויות), אבל בסוף החלטנו להשאר בכל זאת כי אחרי שחזרנו מניו יורק המקרר היה ריק. בהתחלה צחקנו על כל האנשים שקונים 5,000 בקבוקי מים וערימות נייר טואלט בהיסטריה, אבל בזמן שחיכינו בתור הארוך מדיי לקופה (התור הגיע עד לאמצע החנות הענקית) הצטרפנו לטירוף הקניות עם ההמון (עם רק ארגז אחד של מים ובלי נייר טואלט ומלא ארוחות מוכנות שצריך רק להוסיף מים ולחמם במיקרו, שיהיה). אם יש אפוקליפסת זומבים בדרך, אנחנו מסודרים!
שאר השבוע המשיך כרגיל. בשבת נסענו לקרח וביום ראשון יצאנו לטיול מוקדם בבוקר עם חברים לעבודה של טל. למרות השעה הסופר מוקדמת (אחרי שהשעון הוחלף לשעון קיץ והיתה לנו פחות שעה לישון) הצלחתי לזוז ולארגן צידה לדרך לטיול ואיחרנו לאסוף את קאת׳י רק ב 10 דקות 🙂
שעה נסיעה לקחה אותנו לפארק שלא ביקרנו בו מעולם – Wallace Falls – ולמען האמת לא רציתי לבקר שם אף פעם (כי אורי), אבל טל הצליח לשכנע אותי לצאת לטיול. כשיצאנו מהאוטו ירד עלינו גשם מעורב בשלג (היה עד כדי כך קר), אבל זה לא עצר בעדנו לצאת לדרך בכל זאת. הגשם / שלג הפסיק די מהר וברגע שהתחלנו לטפס היה הרבה פחות קר.
גילי וגיא התלוננו מעט בדרך (רוב הזמן גילי הלכה עם אלסי אז לא שמעתי המון תלונות וסה״כ נראה לי שהיה לה כיף).
אחרי שטיפסנו די הרבה, הגענו לנקודת תצפית במפל האמצעי, במקום היו שולחנות פיקניק אז ישבנו קצת לנוח ולאכול ארוחת בוקר, בעיקר כדי להוריד את המשקל מהגב. משם רוב החבורה המשיכה לטפס למפל העליון, התלבטתי אם להצטרף למטפסים או לחזור לאוטו ובסוף החלטתי להמשיך למעלה, ואז גילי החליטה שהיא מעדיפה לרדת חזרה לכיוון האוטו. אז טל התחיל לרדת עם גילי וגיא טיפס איתי למעלה. באיזשהו שלב בדרך פגשנו את שאר החבורה והצטרפנו אליהם לטיפוס עד המפל העליון. העליה מהמפל האמצעי לעליון היתה די קשה, גיא עלה את כל הדרך כמו נינג׳ה.
כשהגענו למפל העליון כבר הייתי די עייפה. עצרנו לנוח קצת ולהצטלם ואיתנו היו די הרבה מטיילים אחרים. משמח לגלות שלמרות מזג האויר הקר והקורונה המאיימת, לא מעט אנשים ממשיכים לטייל ביערות וושינגטון כרגיל.
אחרי מנוחה קצרה התחלנו לרדת חזרה למטה, באיזשהו שלב הרגליים כאבו לי ממש ורק חלמתי להגיע כבר למטה. היה מסלול לא קל בכלל אבל אני שמחה שיצאנו לטיול בכל זאת. למרות השרירים התפוסים וההליכה העקומה היום. קרוב ל-4.5 שעות הליכה וכמעט 20,000 צעדים אח״כ, הגענו סוף סוף בחזרה לחניון. אחרי מנוחה קלה וקצת שמש בספסלים ליד החניון, אספנו את עצמנו ונסענו לאכול ארוחת צהריים במסעדה מקסיקנית נחמדה בסנוהומיש. היה טעים ומשביע והדרך חזרה הביתה היתה ארוכה מדיי במצב העייפות בו היינו. היה כל כך כיף לחזור הביתה לנוח! לא עשיתי הייק די הרבה זמן, בטח לא אחד כזה ארוך וקשה פיזית. היה טוב, טוב שהיה והכי טוב שנגמר הטיול 🙂
למרות הקורונה בית הספר של הילדים פתוח עדיין (אנחנו תוהים מתי ייסגר, אם בכלל) והחיים ממשיכים כרגיל. אנחנו בעיקר מקווים שהשאננות של כולם לא תנשך אותנו בתחת. אני מנסה לא להלחץ ממה שקורה, למרות שקשה לא להסחף עם הלחץ.
הבוקר לקחנו את גילי למרפאת השיניים כדי לעשות לה גשר. היא קצת מסכנה היום ובקושי אוכלת משהו כי כואב לה. אני מקווה שהכאבים יעברו במהירה והיא תחזור לאכול כרגיל.
שרק נהיה בריאים! ❤
נדודי שינה בסיאטל 